החלטה בתיק ת"א 27233-10-12

1.         בפני בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב העיירה טובאס שבנפת ג'נין, בערובה להוצאותיה, על פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות). לטענת הנתבעת, סיכוי התביעה להתקבל קלושים, לאור ההגנות העומדות לה, ובראשן הגנת פעולה מלחמתית, מכוח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים); וההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, שעניינה מעשה מדינה שנעשה בתחום הרשאה חוקית. וכן, בשים לב לכך שהאירוע נושא התביעה התרחש לפני תשע שנים לערך, וחלוף הזמן גרם לנתבעת נזקים ראייתיים קשים. על כן, לטענת הנתבעת, קם חשש לפיו היא עלולה לעמוד בפני מבוי סתום כאשר תחפוץ לגבות הוצאותיה, לאור אי היכולת המעשית לגבות הוצאות באזור מגורי התובע. התובע הגיש תגובתו לבקשה, ואילו הנתבעת לא הגישה תשובה לתגובתו, והמועד לכך חלף.

2.         בכתב התביעה טען התובע, כי ביום 5.4.2002, בעת ששהה בביתו שנמצא בעיירה טובאס שבנפת ג'נין ועמד בחלון ביתו, נפגע בראשו מכדור שנורה על-ידי כוחות הביטחון. על-פי הנטען בכתב התביעה, לא נשקפה מן התובע סכנה כלשהי למאן דהוא, בהיותו עומד לתומו בחלון ביתו. בתגובה לבקשת הנתבעת הוסיף התובע וטען לעניין זה, כי "קיימת חובת הגנה גם בזמנים קשים ככל שיהיו, להגנת אוכלוסייה שאינה נוטלת חלק באלימות."

3.         לעומתו, הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את נסיבות הפגיעה המתוארות בכתב התביעה, והוסיפה וטענה כי ככל שהתובע נפגע מירי כוחות הביטחון, הרי שנזקיו נגרמו לו במסגרת פעולה מלחמתית, או בגדר "מעשה מדינה", המקנה לה פטור מאחריות בשל פעולה בהרשאה חוקית ובתום לב. בבקשתה הוסיפה הנתבעת, כי כעולה מראיותיה, ביום האירוע נכנס כוח של צה"ל לעיירה טובאס, שבאותה תקופה היתה עוינת ביותר מבחינה ביטחונית. באותו היום, כוחות צה"ל הקיפו את ביתו של מבוקש בכיר אשר התגורר בטובאס, כאשר באותו בית היו מבוקשים נוספים. המבוקשים ירו לעבר חיילי צה"ל מתוך הבית ובנוסף תושבים חמושים החלו מתעמתים עם החיילים, ירו לעבר החיילים והשליכו עליהם מטענים מאולתרים. החיילים השיבו באש לעבר מקורות הירי והכוחות שסיכנו אותם. משכך, טענה, כי ברי שמדובר בפעולה התקפית בעת אופי מבצעי מלחמתי מובהק של צה"ל, בלב ליבו של אזור עוין, אשר היווה מקום פורה לפעילותם של מחבלים רבים. לפיכך, וכפי שנטען בכתב ההגנה, טענה הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל הגנת פעולה מלחמתית או מעשה מדינה.

4.         בפסיקה ענפה הותוו הכללים להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט במסגרת תקנה 519(א) לתקנות. נפסק, כי על בית המשפט לשים לנגד עיניו את מטרות התקנה - מחד גיסא, הבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אם התביעה נגדו תדחה ויושת חיוב בהוצאות, וצמצום האפשרות להגשת תביעות סרק; ומאידך גיסא, זכות הגישה לערכאות של התובע לשם מימוש זכויותיו. ככל שעסקינן בתביעות שעילתן פעולת כוחות הביטחון, כבענייננו, הרי שהאיזון בין אלה הוביל את הפסיקה לחייב תובע, שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, בהפקדת ערובה, כאשר קמה למדינה הנתבעת עילת הגנה לכאורית מכוח חוק הנזיקים האזרחיים (ראו: רע"א 3124/08 חאמד נ' מדינת ישראל (3.8.2008); רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל  (6.5.2009); רע"א 1007/089 עזבון ג'אליה נ' מדינת ישראל (31.1.2010); רע"א 7160/11 עזבון אלדאים נ' מדינת ישראל (13.11.2011); רע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (28.5.2012); רע"א 9148/11 עזבון אבו חלימה נ' מדינת ישראל (5.7.2012)).

5.         בענייננו, יש להקדים ולומר, כי לא מצאתי לדחות את הבקשה על הסף, כטענת התובע, בשל שיהוי בהגשתה או בשל אי צירוף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה. תקנה 519(א) לתקנות אינה מגבילה במועד את האפשרות שבית המשפט יצווה על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע; ואין למצוא שיהוי בהגשת הבקשה על-ידי הנתבעת כעת, בטרם ניתנה ההוראה על הגשת הראיות, שהוא שלב דיוני הכרוך מטבע הדברים בעלויות נוספות עבור הנתבעת. מה גם, שהתובע לא הראה כי שינה מצבו לרעה עד למועד בו הוגשה הבקשה. כמו כן, הבקשה נסמכת על טענות משפטיות בהתבסס על כתבי בי הדין שהוגשו.

לגופה של הבקשה, במקרה שלפנינו, התובע תושב העיירה טובאס שבנפת ג'נין, לא הצביע על קיומם של נכסים בישראל, מהם תוכל הנתבעת להיפרע, אם תדחה תביעתו. לעניין מצבו הכלכלי טען התובע, כי "מצבו הכספי של התובע בהיותו תושב הגדה המערבית, קשה, והדברים ידועים למעשה לכולם, בלי צורך בהוכחה. מדובר בתובע דל אמצעים, ולמעשה אין ביכולתו לגייס סכום כלשהו לתשלום ערובה." (סעיף 10 לתגובת התובע). אלא, שבהעדר תצהיר תומך מטעם התובע, בו היה על התובע לפרט מקורות הכנסותיו ונכסיו, נותרה טענה זו כטענה בעלמא. בנוסף לכך נתתי דעתי גם לסיכויי התביעה, כפי שהם עולים מכתבי בי הדין שהוגשו עד כה. לאחר כל אלה, מתוך הצורך להבטיח שלא תחסם דרכו של התובע לערכאות, ובשים לב לרף שנקבע בפסיקה העדכנית לעניין חיוב בהפקדת ערובה בנסיבות דומות, מצאתי לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 20,000 ש"ח.

הערובה תופקד עד יום 19.5.13, שאם לא כן תדחה התביעה ללא צורך בהחלטה נוספת.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ג, 03 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: